הזן של הזמן

המופע שלי הוא תהליך בלתי נפסק של שיוף ושיפור. הנה משהו שכתבתי על היווצרות קטעים חדשים במופע שלי. פוסט עם תמונות וסרטונים!

יש סיפור מוכר לכל מי שמכיר אותו על מאסטר זן שמילא אקווריום באבנים עד סופו ושאל את תלמידיו אם האקווריום מלא. כשענו לו שכן הוא הוסיף חצץ לאקווריום עד שהתמלא לחלוטין ושאל אותם שוב אם האקווריום מלא. כשענו יחדיו שכן הוסיף חול וכשטעו שוב הוסיף גם מים.
כך גם במופע.

מופע טוב לעולם אינו נעצר.
אט אט מתגלים סדקים בחומה המגדירה את המסלול הקבוע שעובר המופע.
והסדקים האלו הם קטעים חדשים שרוצים להכנס למופע,
רעיונות עבר או המצאות של ההווה.
ומופע טוב נותן לחומות להיסדק ולקטעים חדשים לחלחל אליו.
כי בכל רגע של המופע יש יופי גדול שחבוי בו.
ואם מחפשים מספיק מוצאים את היופי הזה ונותנים לו להגיח אל העולם.

בסוף המופע שלי אני נוסע עם חד אופן על חבל. הכל התחיל כשראיתי בחור בשם פרד נורמל בשנת 2008 עושה את התרגיל הזה בכנס הלהטוטנים הישראלי. זה הבחור:

באותה תקופה המופע שלי נגמר בזה שרכבתי על חד אופן גבוה עם לפידים והבאתי לפני זה 4 גברים שיצרו פירמידה על כסאות (שני הקטעים קטעים קלאסיים ללא ייחוד אמיתי, למעט חתיכת הבד שנתתי להם להחזיק בתור רשת ביטחון). לאחר שנה של אימונים בערך אי שם לקראת 2010 הכנסתי את החבל למופע,

נמל תל אביב. אי שם ב-2010.

די מהר (אחרי מופע אחד וחצי) הבנתי שלמצוא 12 אנשים כל מופע שיחזיקו את החבל זה לא ריאלי ולמדתי לקשור את החבל בלי להתעלל במתנדבים ונשארתי עם ארבעת המתנדבים ורשת הביטחון.

אני לא זוכר באיזה שלב הוספתי לתחילת הקטע את משחק הכסאות בשני סבבים – הראשון מתחיל בחימום והשני, אחרי שהמתנדבים הבינו מה משחקים מסתיים בניצחונם הטראגי ואני שעולה על החבל, אבל אני מעריך שזה קרה די מהר כי היו לי 4 כסאות והיינו חמישה על הבמה – ככה שזה היה טיפה מתבקש.
אחת הפעמים הראשונות שזכורות לי שהקטע עלה בצורה זו היה בכנס החד אופן הישראלי הראשון שארגנתי ב-2010. אורי וייס שהופיע גם במופע שארגנתי היה מקסים כתמיד ואמר לי שיש לי קטע ליצנות מעולה ביד ושימח אותי מאוד.

וכך, בתחושה שיש לי קלף טוב ביד חשבתי שהאקווריום מלא.

אבל בחלוף השנים חלחלה לי ההבנה שהמופע האמיתי הוא לא הנסיעה על החבל שלי אלא ארבעת המופלאים שקמו מהקהל לשחק איתי ושיש שם סדק בחומת המופע  שדרכו מציצים ארבעה גברים שלא ממצים את הפוטנציאל שלהם על הבמה.
ואז אחרי שנים הגיע ערב אחד שבו דברים התחברו לי בראש. כתבתי על זה כבר כאן:

להקת הבנים של שמבוקי

איך נוצר קטעון חדש במופע:

במשך תקופה של כמה שנים היה לי קטע במופע שבו אני מביא 4 מתנדבים, מושיב אותם על כיסאות, שואל אותם לשמם (ומיד שוכח) ואז משחק איתם משחק הכסאות כשהמטרה הסופית היא להביא אותם למצב שהם שוכבים על הכיסאות האחד על השני ומחזיקים בידים בינהם רשת (רשת ביטחון לחבל) ואז אני מוציא להם את הכיסאות כדי לעלות על החבל.

עם השנים זה הלך והתפתח, בדיחות הגיחו ושוב נעלמו (היום אני אוהב אחרי שאני שואל אותם לשמם להושיב אותם לפי סדר הא-ב (מופע חינוכי, יש ילדים בקהל) שזה תמיד קרקע פוריה לקטעים בלתי צפויים ומצחיקים.

אבל היה תמיד חסר לי משהו בקטע. בכל זאת – אנחנו 5 גברים יפים על הבמה – בטוח אפשר לעשות עם זה משהו נוסף.
לפני כמה שנים חשבתי על רעיון שנעשה קטע מוזיקלי של להקת בנים – ואז שכחתי מזה.

לפני כמה שבועות ישבתי בלילה לפני הופעה בנמל תל אביב וערכתי מעט את המוזיקה של המופע. תוך כדי שיטוט ביוטיוב החלפתי על הדרך חצי מהמוזיקה של המופע וכששמעתי את הקטע המוזיקלי שתשמעו בוידאו עלה בעיני רוחי ריקוד טפשי שאנחנו מבצעים יחדיו (שמבוסס על ריקוד טפשי עם פילים שאני עושה עם מתנדב בבורדל טוטאל, למי שלא ראה את המופע הנהדר ההוא).

במופע עצמו לא ידעתי מה יקרה – האם המתנדבים ישתפו פעולה או לא, האם הרעיון מצחיק או סתם יהיה מביך לכולם.
אבל כפי שניתן לראות (זה המופע שעשיתי שבוע אחר כך, הפעם השניייה שאני עושה את הקטע) זה עובד יופי, יחסית לזה שזה קטע בחיתוליו.

עכשיו כמו כל דבר, צריך לעשות את זה 50 פעם לפחות ותוך כדי למצוא יותר ויותר קטעים קומיים בתוך זה. חלק מהבדיחות החדשות יגיעו מתובנות שיהיו לי אחרי כל מופע וחלק יגיעו מהמתנדבים עצמם שיעשו משהו שארצה שיקרה בכל מופע.

גילי עברי, ליצן נפלא שאני מאוד אוהב, אומר בסוף המופע שלו (שבו הוא משתמש המון במתנדבים מהקהל) שהקטע איננו לעשות צחוק מאנשים, אלא לתת להם הזדמנות להיות לרגע ליצנים ולחוות את היופי שטמון בזה. אני לומד הרבה מחברי למקצוע, ולא פחות משותפי למופע.

Posted by ‎שמבוקי‎ on Thursday, December 29, 2016

וכך התווסף לו החצץ.

מופע בקרקס החקלאי. 2017. צילם: שאול ויטיס.

אני כבר עושה את הריקוד הזה 8 חודשים נכון להיום. והוא שחרר אצלי משהו בחלק הזה של המופע ונתן לי פתח לשחק ולהיות יותר יצירתי ומחובר לתחושות שלי.
זה התחיל בזה שהפכתי להיות מאוד עצוב כשאחד מהמתנדבים לא תפס כיסא ונאלץ לעמוד באזור של העונש. מתוך העצב הזה הגיע הרגע שבתמונה שבו אני מחזיק ידיים עם המתנדב שלידי ("לא ככה, תשלב אצבעות").

זה הלך והחמיר עם המתנדב בצד השני – "שים עלי את הראש אם אתה עצוב".

וזה ממשיך – טיפת חול אחת אחר השניה.

נשאר רק למצוא עוד את המים ואני שם. ואז הראש יחפש סדק אחר.

2 תגובות בנושא “הזן של הזמן”

  1. שמבוקי, אתה אמן גדול, מבין לעומק את נפש האדם, שרק צמאה לצחוק אמיתי איכותי ובריא.אתה מאיר את החיים באור צבעוני ואמיתי.יש בך את כל הגוונים.יש בך הכל.
    אתה משורר, מנהיג, מורה לחיים.
    אתה פורץ את הסדק דרכו מחלחלת אהבה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

× בואו נקשקש בווטסאפ