במעומעם אני זוכר שבעבר הרחוק שני אנשים חכמים מאוד בכל מה שקשור לליצנות, אורי וייס וגילי עיברי, אמרו לי שרק אחרי 50 פעם שעושים קטע אפשר לדעת אם הוא עובד או לא.
במהלך שלושת השנים האחרונות אני לוקח חלק במופע נהדר שנקרא הפסקת אש. המופע עלה בהצלחה מרובה קרוב ל-50 פעם בבארבי בתל אביב – הזדמנות מצויינת לבחון את העניין.
הכל התחיל בהודעת ווטסאפ תמימה.
לפני שהמופע הראשון עלה בכלל עבדו צוות השחקנים ואמני הקרקס במהלך שלושה חודשים על בניית המופע. בשונה מתהליך העבודה על הצגה בתאטרון כאן לא היה מחזה כתוב ובמאי שמגיע לחזרה הראשונה עם חזון ברור – היה מהלך כללי של המופע ושלל רעיונות יפים – אבל רוב הטקסט של המופע לא היה כתוב והדמויות הלוקחות בו חלק היו חצי אפויות.
מה שידעתי זה שהגעתי לקברט על תקן ליצן. היו עוד כל מיני עניינים שנאמרו לי במהלך הדרך על דמותי, חלקם הפכו להיות רלוונטים וחלקם נמוגו להם לאורך הדרך. אני לא זוכר בבירור באיזה שלב התקבלה ההחלטה לא לדבר במהלך המופע – זה יכול להיות קשור לזה שבתחילת החזורת לא היה טקסט בשבילי, או לסיפור של סם וילס הידוע יותר בתור tapeface. סם וילס היה אומן רחוב מצליח מאוד שהמופע שלו, בדומה למופע שלי, היה מלא במלל.
אם אני שולף את הסיפור נכון מהזכרון נאמר לסם וילס פעם לדבר קצת פחות. וכדי להקל עם עצמו להצליח בזה הוא שם לעצמו חתיכת גאפה שחורה (נייר דבק שחור שמשמש בעיקר אנשי הגברה) על הפה ופתר את הבעיה. מזה נוצרה לו דמות ומופע מצליח מאוד. מאוד. היום הוא מופיע בעיקר בווגאס במבנה שהותאם במיוחד לצרכי המופע שלו.
אז ההחלטה לא לדבר התקבלה ויחד איתה גם ההחלטה לעבוד עם מתנדב על הבמה – שזה חלק מהאני מאמין שלי בתור ליצן בשנים האחרונות. מצד אחד יש משהו מאתגר בעבודה עם מתנדב על הבמה ומצד שני העבודה עם מתנדב שזו לו הפעם הראשונה על במה יש בה צדדים שמקלים על הפיכת קטע למצחיק כי ההזדהות של הקהל עם מה שקורה על הבמה גדולה יותר.
נשאר העניין של המיומנות הטכנית. אני מאמין (בינתיים) שבסופו של דבר חייבת להיות לליצן מיומנות טכנית מרשימה. מבין הדברים שאני יודע לעשות הרולה בולה הכי התאימה מבחינה טכנית לבמה של הבארבי.
כשכל זה היה ידוע "כל" מה שנשאר היה למצוא איך לגרום לקהל לצחוק מהשילוב של השלושה – דמות אילמת, מתנדב ורולה בולה. ההחלטה הראשונה היתה להתפשט. הכי קל להתפשט. כל מה שצריך זה את שיר ההתפשטות האולטימטיבי כדי להכניס מבוכה בסיטואציה. ומבוכה שנעשיית נכון מצחיקה.
מה שעוד מצחיק זה לראות אנשים בלחץ. אז נפלה החלטה לשלב את כל הנ"ל יחדיו ולעשות קטע שבו אני בונה את הרולה בולה על מנת לעלות עליה ומתפשט במקביל בגלל שזה המוזיקה שיש. היות ויש מתנדב על הבמה שמוצג בתור טייקון שהגיע לתמוך כלכלית במופע התקבלה החלטה להושיב אותו על כסא ולהפוך אותו לאל הודי שסוגדים לו.
איך עושים אל הודי – קונים חיה, מתנפחת לא יזיק. אז שלחנו מישהו מההפקה לדרום תל אביב ומשני האופציות של החיות שנשלחו בווטסאפ נבחרו הפילים.
נשאר לעשות כוראוגרפיה לקטע שכללה את כל המרכיבים שהוחלט עליהם וכך הגענו בשעה טובה ומוצלחת אל המופע הראשון בידיעה די ברורה שלי שהקטע לא טוב.
אחרי המופעים הראשונים היה די ברור שהקטע לא טוב. שהלחץ לא מאפשר לעשות ליצנות. לחץ זה בסדר – אבל לא כל הזמן. ליצנות צריכה רגעי שקט. אז עברתי לרעיון אחר – לעשות ריקוד עם המתנדב על הבמה עם הפילים לפני שאני עולה על הרולה בולה. ואז במהלך הריקוד המוזיקה תשתנה לשיר של הורדת בגדים – אני אתפשט בלית ברירה ואעלה על הרולה בולה.
במופעים הראשונים היתה להקה שניגנה על הבמה. ניצלתי כמה דקות לפני המופע על מנת לעשות איתם חזרה מהירה – בגדול מנגנים את המוזיקה עד שאני עוצר אותם. ואז מתחילים מהתחלה שוב. ושוב. פשוט להיות קשובים אלי. לאחר שקיבלתי הערות שאני לא בסדר, שאני מבזבז זמן במה והכנות של הנגנים ושאני שוב מגיע להופעה בלי להגיד מראש מה אני רוצה המופע בכל זאת התחיל.
אני לא זוכר בוודאות אם זה היה ממש בפעם הראשונה שעשיתי את הקטע במתכונת החדשה או ממש בסמיכות לכך – אבל המתנדב שבחרתי היה איש מבוגר בשנות ה-60 לחייו, מכובד ומקסים וגם על הדרך טיפה שמנמן. לאחר שעברנו את שלב הריקוד המשותף התחלתי בתהליך ההתפשטות. להפתעתי הוא הצטרף.
לאחר מכן הגיעו עוד כמה עשרות הופעות שבהם דייקתי את המבנה של הקטע. כמעט בכל פעם למדתי משהו מהמתנדב. לפעמים הם לא הסכימו לפתוח כפתור בחולצה והיה גם אחד שהתפשט לחלוטין (ונשאר עם מגבת שתכסה. למדתי להיות מצחיק עם אלו שמורידים בגדים ואלו שלא. למדתי להיות מצחיק עם אלו שמבינים את תנועות הריקוד מהר ואלו שלאט. ובכל מופע אני לומד עוד משהו חדש.
לקח פחות מ-10 הופעות לפצח את המבנה הנכון של הקטע. ואז בכל הופעה נוספת אני מבין עוד קטעים קטנים בתוך המבנה. ואחרי כ-50 מופעים אני מרגיש טוב עם הקטע.
מי יודע מה יהיה בעוד 50?
ולסיום – כך זה נראה כיום (הכי מצחיק על מסך שלם באיכות גבוהה):
המופע שלי הוא תהליך בלתי נפסק של שיוף ושיפור. הנה משהו שכתבתי על היווצרות קטעים חדשים במופע שלי. פוסט עם תמונות וסרטונים!
יש סיפור מוכר לכל מי שמכיר אותו על מאסטר זן שמילא אקווריום באבנים עד סופו ושאל את תלמידיו אם האקווריום מלא. כשענו לו שכן הוא הוסיף חצץ לאקווריום עד שהתמלא לחלוטין ושאל אותם שוב אם האקווריום מלא. כשענו יחדיו שכן הוסיף חול וכשטעו שוב הוסיף גם מים.
כך גם במופע.
מופע טוב לעולם אינו נעצר.
אט אט מתגלים סדקים בחומה המגדירה את המסלול הקבוע שעובר המופע.
והסדקים האלו הם קטעים חדשים שרוצים להכנס למופע,
רעיונות עבר או המצאות של ההווה.
ומופע טוב נותן לחומות להיסדק ולקטעים חדשים לחלחל אליו.
כי בכל רגע של המופע יש יופי גדול שחבוי בו.
ואם מחפשים מספיק מוצאים את היופי הזה ונותנים לו להגיח אל העולם.
בסוף המופע שלי אני נוסע עם חד אופן על חבל. הכל התחיל כשראיתי בחור בשם פרד נורמל בשנת 2008 עושה את התרגיל הזה בכנס הלהטוטנים הישראלי. זה הבחור:
באותה תקופה המופע שלי נגמר בזה שרכבתי על חד אופן גבוה עם לפידים והבאתי לפני זה 4 גברים שיצרו פירמידה על כסאות (שני הקטעים קטעים קלאסיים ללא ייחוד אמיתי, למעט חתיכת הבד שנתתי להם להחזיק בתור רשת ביטחון). לאחר שנה של אימונים בערך אי שם לקראת 2010 הכנסתי את החבל למופע,
נמל תל אביב. אי שם ב-2010.
די מהר (אחרי מופע אחד וחצי) הבנתי שלמצוא 12 אנשים כל מופע שיחזיקו את החבל זה לא ריאלי ולמדתי לקשור את החבל בלי להתעלל במתנדבים ונשארתי עם ארבעת המתנדבים ורשת הביטחון.
אני לא זוכר באיזה שלב הוספתי לתחילת הקטע את משחק הכסאות בשני סבבים – הראשון מתחיל בחימום והשני, אחרי שהמתנדבים הבינו מה משחקים מסתיים בניצחונם הטראגי ואני שעולה על החבל, אבל אני מעריך שזה קרה די מהר כי היו לי 4 כסאות והיינו חמישה על הבמה – ככה שזה היה טיפה מתבקש.
אחת הפעמים הראשונות שזכורות לי שהקטע עלה בצורה זו היה בכנס החד אופן הישראלי הראשון שארגנתי ב-2010. אורי וייס שהופיע גם במופע שארגנתי היה מקסים כתמיד ואמר לי שיש לי קטע ליצנות מעולה ביד ושימח אותי מאוד.
וכך, בתחושה שיש לי קלף טוב ביד חשבתי שהאקווריום מלא.
אבל בחלוף השנים חלחלה לי ההבנה שהמופע האמיתי הוא לא הנסיעה על החבל שלי אלא ארבעת המופלאים שקמו מהקהל לשחק איתי ושיש שם סדק בחומת המופע שדרכו מציצים ארבעה גברים שלא ממצים את הפוטנציאל שלהם על הבמה.
ואז אחרי שנים הגיע ערב אחד שבו דברים התחברו לי בראש. כתבתי על זה כבר כאן:
במשך תקופה של כמה שנים היה לי קטע במופע שבו אני מביא 4 מתנדבים, מושיב אותם על כיסאות, שואל אותם לשמם (ומיד שוכח) ואז משחק איתם משחק הכסאות כשהמטרה הסופית היא להביא אותם למצב שהם שוכבים על הכיסאות האחד על השני ומחזיקים בידים בינהם רשת (רשת ביטחון לחבל) ואז אני מוציא להם את הכיסאות כדי לעלות על החבל.
עם השנים זה הלך והתפתח, בדיחות הגיחו ושוב נעלמו (היום אני אוהב אחרי שאני שואל אותם לשמם להושיב אותם לפי סדר הא-ב (מופע חינוכי, יש ילדים בקהל) שזה תמיד קרקע פוריה לקטעים בלתי צפויים ומצחיקים.
אבל היה תמיד חסר לי משהו בקטע. בכל זאת – אנחנו 5 גברים יפים על הבמה – בטוח אפשר לעשות עם זה משהו נוסף.
לפני כמה שנים חשבתי על רעיון שנעשה קטע מוזיקלי של להקת בנים – ואז שכחתי מזה.
לפני כמה שבועות ישבתי בלילה לפני הופעה בנמל תל אביב וערכתי מעט את המוזיקה של המופע. תוך כדי שיטוט ביוטיוב החלפתי על הדרך חצי מהמוזיקה של המופע וכששמעתי את הקטע המוזיקלי שתשמעו בוידאו עלה בעיני רוחי ריקוד טפשי שאנחנו מבצעים יחדיו (שמבוסס על ריקוד טפשי עם פילים שאני עושה עם מתנדב בבורדל טוטאל, למי שלא ראה את המופע הנהדר ההוא).
במופע עצמו לא ידעתי מה יקרה – האם המתנדבים ישתפו פעולה או לא, האם הרעיון מצחיק או סתם יהיה מביך לכולם.
אבל כפי שניתן לראות (זה המופע שעשיתי שבוע אחר כך, הפעם השניייה שאני עושה את הקטע) זה עובד יופי, יחסית לזה שזה קטע בחיתוליו.
עכשיו כמו כל דבר, צריך לעשות את זה 50 פעם לפחות ותוך כדי למצוא יותר ויותר קטעים קומיים בתוך זה. חלק מהבדיחות החדשות יגיעו מתובנות שיהיו לי אחרי כל מופע וחלק יגיעו מהמתנדבים עצמם שיעשו משהו שארצה שיקרה בכל מופע.
גילי עברי, ליצן נפלא שאני מאוד אוהב, אומר בסוף המופע שלו (שבו הוא משתמש המון במתנדבים מהקהל) שהקטע איננו לעשות צחוק מאנשים, אלא לתת להם הזדמנות להיות לרגע ליצנים ולחוות את היופי שטמון בזה. אני לומד הרבה מחברי למקצוע, ולא פחות משותפי למופע.
אני כבר עושה את הריקוד הזה 8 חודשים נכון להיום. והוא שחרר אצלי משהו בחלק הזה של המופע ונתן לי פתח לשחק ולהיות יותר יצירתי ומחובר לתחושות שלי.
זה התחיל בזה שהפכתי להיות מאוד עצוב כשאחד מהמתנדבים לא תפס כיסא ונאלץ לעמוד באזור של העונש. מתוך העצב הזה הגיע הרגע שבתמונה שבו אני מחזיק ידיים עם המתנדב שלידי ("לא ככה, תשלב אצבעות").
זה הלך והחמיר עם המתנדב בצד השני – "שים עלי את הראש אם אתה עצוב".
וזה ממשיך – טיפת חול אחת אחר השניה.
נשאר רק למצוא עוד את המים ואני שם. ואז הראש יחפש סדק אחר.
סיפור ארוך מסופר בקצרה באופן בינוני על הניסיון שלי לצאת עם המופע מעבר לגבול הים התיכון אל הממלכה הקסומה הקרויה אירופה. סיפור עם התחלה וסוף אופטימיים וקצת מתח באמצע
אני בן 39. מחר אתחיל עשור חדש בחיי.
אני על טיסה של איירפרנס בדרך לפאריס והמזל לצידי. אני ישוב בשורה 12 – שורה עם יותר מקום לרגליים ואפשרות להשכיב את הכיסא מעט ולישון. מצרך חיוני לאחר לילה של אריזות הציוד למופע. לפני שאני עוצם עיניים אני אומר לעינאל וג'רמי הישובים לידי שהמסע אל העשור האירופאי שלי התחיל ברגל ימין. יש לי תחושה טובה לגבי הימים הקרובים.
נוחתים בשדה התעופה של פאריס, עיר האורות, ואני מחכה בכיליון עיניים להגיע לעיר ולבלות בה קצת. פעם אחרונה ויחידה שהייתי כאן הייתה בגיל 14 בדרך לאליפות העולם לנוער בדמקה בינלאומית. לבד עם 4 שעות בין רכבות אני מחליט ללכת לראות את מגדל אייפל. בדרך למטרו אני נתקע במקום של משחקי מחשב ונשאר שם 4 שעות.
ביציאה משדה התעופה אנחנו עולים על אוטובוס אחד ואחרי שעה נסיעה עוברים לאוטובוס נוסף שלוקח אותנו הרחק מהעיר למתחם האנגרים עם ריח של עשן סיגריות צרפתי עכשווי מהול בזיכרון מצטבר של עשן סיגריות בן 30. זהו המתחם של עמותת קרקס בניהולו של סרג' קאלוייר אשר עוסקת בייצור ציוד קרקס הנדסי מורכב ומאפשרת לאומני קרקס להגיע ולהשתמש במתקני המקום ולעשות חזרות. הקרואסון בבוקר בבית הקפה השכונתי והטיול בשדירה יחכה לפעם הבאה. הרכב של עינאל וג'רמי המשמש להם בית בחודשי הקיץ והנגרר העמוס בציוד להופעה שלהם מחכה להם במתחם וג'רמי ניגש לחבר בטריה, להניע אותו ולמתוח קצת רצועות חורקות לפני הנסיעה צפונה לבלגיה.
לאחר קניות של מזון וחומר בעירה בסופר המקומי אנחנו חוזרים לבילוי במטבח המשותף שבמתחם. ארוחת ערב עם בשר חשוד ובקבוק יין מצויין מביאים לסיומו את היום הראשון של הנסיעה. מחר מתחיל העשור האירופאי שלי.
המון שעות עוברות עלי בשינה ואני קם לחגיגות צנועות בארוחת הבוקר. בשעות הצהריים מחברים את הנגרר, נפרדים לשלום מכל הטיפוסים הססגוניים הממלאים בחיים את הסדנא של סרג' ויוצאים לדרך צפונה לכיוון בלגיה. הנסיעה ברכב מלאה באופטימיות לקראת הבאות. צוחקים ונהנים ומצלמים את עצמנו למזכרת. לאחר שלוש שעות נסיעה יש שלט קטן בצד הכביש שמודיע לנו שעברנו לבלגיה ומאותו רגע הכל אותו דבר כמעט, חוץ מהכבישים שרמת התחזוקה שלהם נמוכה בצורה קיצונית יחסית למה שהתרגלנו בצרפת.
עם ההגעה לאיפר (Ypres או Ieper) אנחנו מקבלים מעטפה עם כל הפרטים החשובים. כתובת של בית המלון וקופונים לארוחות השונות. יש גם 4 קופונים לקפה והמון קופונים לבירה שגם אחרי שהזמנתי את כל מי שיכולתי לשתות לא הצלחתי לסיים. אנחנו ניגשים עם מנהל הפסטיבל למתחם שבו עינאל וג'רמי ואנוכי נופיע ואני מופתע למצוא בו במה גדולה שהוכנה עבורי בלבד. היות והמופע שלי הוא מופע עם המון קשר בלתי אמצעי עם הקהל אני מעדיף לעבוד בגובה העיניים. במה זה בסדר – אם היא נמוכה מאוד ולא מרימה אותי מהעם. לאחר מספר דקות של חוסר נעימות עם עצמי בעיקר אני ניגש למנהל הפסטיבל ומבקש ממנו להופיע במקום אחר במתחם ולשמחתי הוא נענה ברצון. לאורך כל ימי הפסטיבל הייתה לנו תחושה שכל מה שאנחנו צריכים הצוות המארגן והמתנדבים הרבים מאוד שמחים לעזור לנו. בפסטיבל מקבל כל אחד גם מקום להציג את המופע שלו באמצעות דוכן קטן ואנחנו מתחילים בסידור ראשוני של התצוגה.
הלילה במלון המקסים עובר עם חלומות על המופע. בחלומי המופע עובד והקטעים החדשים מתחברים יפה למכלול – אבל הקהל הבלגי המאופק שהזהירו אותי מראש ממנו פשוט לא צוחק כלל. המופע שלי הינו גרסה אירופאית של המופע שאני עושה בארץ שנוצרה שנה שעברה לאחר ימי הופעות מרובים בפסטיבל הפרינג' באדינבורג. היות והקהל האירופאי מוכן יותר להשתטות בתור מתנדבים במופע נוצר קטע חדש ומרכזי במופע המבוסס כל כולו על 5 מתנדבים מהקהל עבורם הכנתי סינרים מעוצבים במיוחד לפסטיבל הזה. מאז אדינבורג לא יצא לי לעשות את הקטע הזה (שאורכו כ-15 דקות) כלל ואני מעט מתרגש. המחשבות על החלק הזה במופע לא מניחות לי. אני חושב לשבת לרשום לי ראשי פרקים לעבור עליהם שוב ושוב – אבל טבעי הישראלי המאלתר טוען בתוקף שיהיה טוב ואני מניח לרעיונות הסדר לשקוע.
בבוקר אני קם חלש עם כאבי בטן. גם עינאל במצב דומה. היום עובר בקניות השלמה לדוכן וסידורו והרבה מאוד מנוחה. מחר הפסטיבל מתחיל באמת וחייבים לנוח ולהיות בריאים. הרבה שינה וכמה פרקים של משחקי הכס והתחושה לעת ערב משתפרת. בערב הפסטיבל מתחיל עם כמה הופעות שהמוצלחת בינהם הינה ההופעה של אורן שרייבר ולואיז האייני מסירקו-פיטנגה. הלילה לפני ההופעות עובר באופן מפתיעה מעולה. אני קם בבוקר רענן ללא סיוטי הופעות איומות.
הפסטיבל השנתי בעיר איפר בבלגיה הינו פסטיבל שיווקי. הוצאות השהייה (מלון, ארוחות והמון קופונים לבירה) משולמות במלואן על ידי הפסטיבל – אבל ההגעה לבלגיה והמתנות לאישה והילדים הינה על חשבוני. אין תשלום על ההופעות עצמן. זו הוצאה מכובדת והסיבה היחידה שאנשים עושים זאת ושתהליך הקבלה אינו פשוט הינו החלום לפצוח בקריירה באזור בלגיה, הולנד וצפון גרמניה – אזור ממנו מגיעים מפיקים לראות ולהתרשם מההופעות. ברשימת המפיקים ישנו שם אחד מיוחד, שנקרא לו המפיק H. אותו מפיק אחראי על כמה פסטיבלים בגרמניה אשר נחשבים יוקרתיים במיוחד. החלום הוא שאותו מפיק יגיע למופע ויגיד לך כמה אתה מוכשר ויוצא דופן ושהוא ישמח לעבוד איתך.
יום ההופעות הראשון הגיע. בשעה 10:00 נופלת ההחלטה לקיים את המופעים כסדרם בחוץ (לרוב המופעים יש חלופה להופעה בתוך מתחם סגור בתנאי מזג אויר קשים). השמיים מעוננים חלקית אבל השמועות אומרות שהסבירות לגשם תעלה לקראת אחר הצהריים בשעות בהם יתקיימו המופעים. המופע הראשון שלי הוא ב-16:15 ומשעות הצהריים עולה ההתרגשות בתוכי לאיטה. התקווה ש-H יגיע למופע מקוננת בתוכי. העובדה שאין לי מושג איך הוא נראה מוסיפה לאווירת המסתורין. המתח בו הייתי שרוי בימים שקדמו למופע וחוסר הוודאות לגבי טיב הקהל מתפוגגים עם תחילת המופע וחיוך הראשון של האנשים בקהל. המתנדבים טובים והמופע עובר במהרה. הזרזיף התמידי לאורך המופע לא מפריע לי או לקהל. תחושה של אושר קטן מציפה אותי לקול מחיאות הכפיים של הקהל בסיום המופע. מספר המפיקים הנלהבים שבאים אלי להחמיא לי בסוף המופע קטן מאחד. זה לא ישבור אותי – אומרים שהבלגים לא באים אחרי המופע אלא יוצרים קשר במועד מאוחר יותר.
הגשם מתגבר קלות ועינאל וג'רמי מצליחים למרות הכל לעשות מופע מצויין בתנאי מזג האויר הלא קלים. הקהל הבלגי מאופק, לא מרבה לצחוק כמו הקהל הישראלי – אבל מאוד מאוד ממושמע. ביקשתם מחיאות כפיים ונתתם טיפה סיבה – כולם מוחאים כפיים. בסיום המופע של עינאל וג'רמי ניגשים מספר אנשים להודות להם על המופע. אני ממתין בסבלנות לסיום הקשקשת הכייפית של סיום מופע וניגש אליהם. עינאל מחמיאה לי על המופע שלי במקביל למחמאה שלי על המופע המוצלח שלהם. "אני רואה שהגיעו כמה מפיקים בסוף המופע" אני אומר. לא משהו רציני מנסה עינאל להמעיט בחשיבות העניין. אחד שניים אולי.
אה. וגם H.
המחשבות מתחילות להתרוצץ. אני הופעתי באותו מתחם ממש לפניהם. אלי הוא לא בא. שעתיים מאוחר יותר לאחר שהמופע השני בוטל בגלל מזג האויר אנחנו נפגשים עם H בדוכן של עינאל וג'רמי. עינאל מזמינה אותי להצטרף לשיחה עם H ואשתו ובין השורות אני מבין שהם לא היו במופע שלי היום אבל הם מתכננים לבוא לראות אותי למחרת. בזמן ארוחת הערב עינאל וג'רמי לא יושבים איתי כהרגלם, כי הם יושבים עם H עם יומן לבדוק אפשרויות לשיתוף פעולה ראשוני בקיץ הקרוב. החלום שלהם (ושלי) מתגשם אל מול עיניי. מחר ההזדמנות שלי תגיע גם. מעל כתפיי מתנהלת שיחה בין הביטחון לחוסר הביטחון שלי. יהיה מעולה מחר, המזג אויר צפוי להיות מדהים ויהיו המון אנשים בקהל. יהיה מעולה וטוב שהוא מגיע מחר. כך הביטחון אומר. וחוסר הביטחון ממלמל – טוב, אם הוא לא יאהב – לפחות הוא הגיע וקיבלתי הזדמנות. אם הוא יגיע…
לאחר יום ראשון עם מופע מוצלח אני ישן מצויין בלילה. גם שלושת הבירות שקדמו לחזרה למלון עוזרות. מזג האויר ביום השני הוא בדיוק כפי שהבטיחו בתחזית. היום מתחיל מעונן אבל הטמפרטורות עולות לאיטן לאיזור ה-20 מעלות והשמיים אחר הצהריים כחולים ללא ענן. כמויות הקהל ענקיות ולמופע הראשון מגיעים מאות רבות של אנשים. האנרגיות של היום הראשון שהגיעו מהמתח שהייתי שרוי בו לא חוזרות על עצמן, המופע מתחיל רגוע אבל לקראת הסוף נכנס לתלם ומשתפר. H לא בקהל. H גם לא מגיע להגיד שלום אחרי המופע. נשאר עוד מופע אחד. יש עוד סיכוי.
המופע השני מתחיל. השעה 18:15. כמות הקהל קטנה משמעותית בגלל השעה המאוחרת יחסית והעובדה שרוב הקהל כבר ראה כמות של מופעים לאורך היום. בגלל כמות הקהל הקטנה קל לראות ש-H לא בקהל. אני מעביר מבט ארוך על הקהל מדי פעם ופתאום אני רואה שהוא מגיע ונעמד מאחורי הקהל. המופע מוצלח. המתנדבים סבירים סה"כ והקהל מרוצה. לאחר רגע השיא הגדול של אמצע המופע אני עובר לחלק השני של המופע הנבנה בהדרגה לקראת רגע השיא בו אני רוכב עם חד אופן על חבל ומלהטט עם שלושה לפידים.
אני מעביר שוב מבט ארוך על הקהל. הקהל קשוב ומראה סימני שביעות רצון. אף אחד לא הולך באמצע.
כמעט אף אחד. H כבר לא בקהל.
בסרטון הבא תוכלו לראות בצד שמאל למעלה את H עם סוודר סגול עוזב את המופע באמצע.
https://youtube.com/watch?v=QTqD54HMtes
המופע מסתיים. 45 דקות אינטנסיביות של פרוק ואריזה של הציוד בזמן המופע של עינאל וג'רמי. עוד שעה וחצי של עזרה לפרק את המופע המורכב שלהם ואנחנו בדרך למרכז התרבות הקרוב על מנת לאכול ארוחת ערב לפני הנסיעה הארוכה חזרה לשדה התעופה בפאריס. במעלה המדרגות אני מקווה בתוך תוכי להמנע ממפגש עם H. חוסר הנעימות של מפגש כזה לאחר עזיבתו באמצע המופע… לפחות היתה לך הזדמנות. לפחות הוא הגיע. זה לא אתה. המוצר פשוט לא מתאים לו, זה הכל… משכנע אותי חוסר הביטחון שלי. במעלה מדרגות האדם הראשון מולי הינו H. עם הגב אלי. אנחת רווחה פנימית ואני ממשיך לכיוון חדר האוכל. בדרך אני רואה את אשתו ישובה ומחייכת לעברי. עם אגודל כפלי מעלה היא אומרת שהיה מופע טוב. אני אומר יפה תודה וממשיך בדרכי. הנימוס האירופאי. אם הם היו יכולים להיות רק טיפה יותר ישראלים ולהגיד מה הם באמת חושבים…
אני מניח את דברי בחדר האוכל המשותף וניגש בחזרה לאיזור בו אשתו של H יושבת. כשהיא רואה אותי שוב היא קוראת לי ואומרת את מילות הקסם: "H רוצה לדבר איתך". בבת אחת מתפוגג לו המתח הרב וחיוך ענק עולה על פני. השיחה עם H נהדרת, הם היו במופע ולא יכלו להשאר עד הסוף אבל מאוד נהנו וישמחו לראות איך אפשר לעבוד בקיץ יחדיו. חצי שעה של שיחה ואני חוזר לשולחן ארוחת הערב כשכל כולי חיוך אחד רחב.
12 שעות מאוחר יותר אני על טיסה של איירפרנס בדרך הביתה והמזל לצידי. אני ישוב בשורה 12. יש לי תחושה טובה לגבי העשור הקרוב.
הדרן:
בלי קשר לסיפור האופטימי – עלות הנסיעה לאדם לפסטיבל הינה כ-3000 ש"ח (כרטיסי טיסה, משקל עודף לציוד הם עיקר ההוצאה). כל מי שאני מכיר שהיה בפסטיבל יצא ממנו עם חוסר וודאות וללא שום הופעות סגורות. בחלק גדול מהמקרים זה גם נשאר כך ומיעוט קטן של הסיפורים יכול להחשב סיפור הצלחה. דרושים לפחות 2 הופעות שיצאו מהפסטיבל הזה על מנת להצדיק את ההוצאה. מזג האויר הבעייתי באיפר באפריל יכול להרוס את התנאים הטובים בפסטיבל ולהקטין משמעותית את החשיפה שלכם למפיקים. לעינאל וג'רמי היתה זו הפעם השניה בפסטיבל בדיוק מהסיבה הזו.
