על התחלות חדשות ואירופה הישנה

אני בן 39. מחר אתחיל עשור חדש בחיי.

אני על טיסה של איירפרנס בדרך לפאריס והמזל לצידי. אני ישוב בשורה 12 – שורה עם יותר מקום לרגליים ואפשרות להשכיב את הכיסא מעט ולישון. מצרך חיוני לאחר לילה של אריזות הציוד למופע. לפני שאני עוצם עיניים אני אומר לעינאל וג'רמי הישובים לידי שהמסע אל העשור האירופאי שלי התחיל ברגל ימין. יש לי תחושה טובה לגבי הימים הקרובים.

נוחתים בשדה התעופה של פאריס, עיר האורות, ואני מחכה בכיליון עיניים להגיע לעיר ולבלות בה קצת. פעם אחרונה ויחידה שהייתי כאן הייתה בגיל 14 בדרך לאליפות העולם לנוער בדמקה בינלאומית. לבד עם 4 שעות בין רכבות אני מחליט ללכת לראות את מגדל אייפל. בדרך למטרו אני נתקע במקום של משחקי מחשב ונשאר שם 4 שעות.

ביציאה משדה התעופה אנחנו עולים על אוטובוס אחד ואחרי שעה נסיעה עוברים לאוטובוס נוסף שלוקח אותנו הרחק מהעיר למתחם האנגרים עם ריח של עשן סיגריות צרפתי עכשווי מהול בזיכרון מצטבר של עשן סיגריות בן 30. זהו המתחם של עמותת קרקס בניהולו של סרג' קאלוייר אשר עוסקת בייצור ציוד קרקס הנדסי מורכב ומאפשרת לאומני קרקס להגיע ולהשתמש במתקני המקום ולעשות חזרות. הקרואסון בבוקר בבית הקפה השכונתי והטיול בשדירה יחכה לפעם הבאה. הרכב של עינאל וג'רמי המשמש להם בית בחודשי הקיץ והנגרר העמוס בציוד להופעה שלהם מחכה להם במתחם וג'רמי ניגש לחבר בטריה, להניע אותו ולמתוח קצת רצועות חורקות לפני הנסיעה צפונה לבלגיה.

לאחר קניות של מזון וחומר בעירה בסופר המקומי אנחנו חוזרים לבילוי במטבח המשותף שבמתחם. ארוחת ערב עם בשר חשוד ובקבוק יין מצויין מביאים לסיומו את היום הראשון של הנסיעה. מחר מתחיל העשור האירופאי שלי.

המון שעות עוברות עלי בשינה ואני קם לחגיגות צנועות בארוחת הבוקר. בשעות הצהריים מחברים את הנגרר, נפרדים לשלום מכל הטיפוסים הססגוניים הממלאים בחיים את הסדנא של סרג' ויוצאים לדרך צפונה לכיוון בלגיה. הנסיעה ברכב מלאה באופטימיות לקראת הבאות. צוחקים ונהנים ומצלמים את עצמנו למזכרת. לאחר שלוש שעות נסיעה יש שלט קטן בצד הכביש שמודיע לנו שעברנו לבלגיה ומאותו רגע הכל אותו דבר כמעט, חוץ מהכבישים שרמת התחזוקה שלהם נמוכה בצורה קיצונית יחסית למה שהתרגלנו בצרפת.

עם ההגעה לאיפר (Ypres או Ieper) אנחנו מקבלים מעטפה עם כל הפרטים החשובים. כתובת של בית המלון וקופונים לארוחות השונות. יש גם 4 קופונים לקפה והמון קופונים לבירה שגם אחרי שהזמנתי את כל מי שיכולתי לשתות לא הצלחתי לסיים. אנחנו ניגשים עם מנהל הפסטיבל למתחם שבו עינאל וג'רמי ואנוכי נופיע ואני מופתע למצוא בו במה גדולה שהוכנה עבורי בלבד. היות והמופע שלי הוא מופע עם המון קשר בלתי אמצעי עם הקהל אני מעדיף לעבוד בגובה העיניים. במה זה בסדר – אם היא נמוכה מאוד ולא מרימה אותי מהעם. לאחר מספר דקות של חוסר נעימות עם עצמי בעיקר אני ניגש למנהל הפסטיבל ומבקש ממנו להופיע במקום אחר במתחם ולשמחתי הוא נענה ברצון. לאורך כל ימי הפסטיבל הייתה לנו תחושה שכל מה שאנחנו צריכים הצוות המארגן והמתנדבים הרבים מאוד שמחים לעזור לנו. בפסטיבל מקבל כל אחד גם מקום להציג את המופע שלו באמצעות דוכן קטן ואנחנו מתחילים בסידור ראשוני של התצוגה.

הלילה במלון המקסים עובר עם חלומות על המופע. בחלומי המופע עובד והקטעים החדשים מתחברים יפה למכלול – אבל הקהל הבלגי המאופק שהזהירו אותי מראש ממנו פשוט לא צוחק כלל. המופע שלי הינו גרסה אירופאית של המופע שאני עושה בארץ שנוצרה שנה שעברה לאחר ימי הופעות מרובים בפסטיבל הפרינג' באדינבורג. היות והקהל האירופאי מוכן יותר להשתטות בתור מתנדבים במופע נוצר קטע חדש ומרכזי במופע המבוסס כל כולו על 5 מתנדבים מהקהל עבורם הכנתי סינרים מעוצבים במיוחד לפסטיבל הזה. מאז אדינבורג לא יצא לי לעשות את הקטע הזה (שאורכו כ-15 דקות) כלל ואני מעט מתרגש. המחשבות על החלק הזה במופע לא מניחות לי. אני חושב לשבת לרשום לי ראשי פרקים לעבור עליהם שוב ושוב – אבל טבעי הישראלי המאלתר טוען בתוקף שיהיה טוב ואני מניח לרעיונות הסדר לשקוע.

בבוקר אני קם חלש עם כאבי בטן. גם עינאל במצב דומה. היום עובר בקניות השלמה לדוכן וסידורו והרבה מאוד מנוחה. מחר הפסטיבל מתחיל באמת וחייבים לנוח ולהיות בריאים. הרבה שינה וכמה פרקים של משחקי הכס והתחושה לעת ערב משתפרת. בערב הפסטיבל מתחיל עם כמה הופעות שהמוצלחת בינהם הינה ההופעה של אורן שרייבר ולואיז האייני מסירקו-פיטנגה. הלילה לפני ההופעות עובר באופן מפתיעה מעולה. אני קם בבוקר רענן ללא סיוטי הופעות איומות.

הפסטיבל השנתי בעיר איפר בבלגיה הינו פסטיבל שיווקי. הוצאות השהייה (מלון, ארוחות והמון קופונים לבירה) משולמות במלואן על ידי הפסטיבל – אבל ההגעה לבלגיה והמתנות לאישה והילדים הינה על חשבוני. אין תשלום על ההופעות עצמן. זו הוצאה מכובדת והסיבה היחידה שאנשים עושים זאת ושתהליך הקבלה אינו פשוט הינו החלום לפצוח בקריירה באזור בלגיה, הולנד וצפון גרמניה – אזור ממנו מגיעים מפיקים לראות ולהתרשם מההופעות. ברשימת המפיקים ישנו שם אחד מיוחד, שנקרא לו המפיק H. אותו מפיק אחראי על כמה פסטיבלים בגרמניה אשר נחשבים יוקרתיים במיוחד. החלום הוא שאותו מפיק יגיע למופע ויגיד לך כמה אתה מוכשר ויוצא דופן ושהוא ישמח לעבוד איתך.

יום ההופעות הראשון הגיע. בשעה 10:00 נופלת ההחלטה לקיים את המופעים כסדרם בחוץ (לרוב המופעים יש חלופה להופעה בתוך מתחם סגור בתנאי מזג אויר קשים). השמיים מעוננים חלקית אבל השמועות אומרות שהסבירות לגשם תעלה לקראת אחר הצהריים בשעות בהם יתקיימו המופעים. המופע הראשון שלי הוא ב-16:15 ומשעות הצהריים עולה ההתרגשות בתוכי לאיטה. התקווה ש-H יגיע למופע מקוננת בתוכי. העובדה שאין לי מושג איך הוא נראה מוסיפה לאווירת המסתורין. המתח בו הייתי שרוי בימים שקדמו למופע וחוסר הוודאות לגבי טיב הקהל מתפוגגים עם תחילת המופע וחיוך הראשון של האנשים בקהל. המתנדבים טובים והמופע עובר במהרה. הזרזיף התמידי לאורך המופע לא מפריע לי או לקהל. תחושה של אושר קטן מציפה אותי לקול מחיאות הכפיים של הקהל בסיום המופע. מספר המפיקים הנלהבים שבאים אלי להחמיא לי בסוף המופע קטן מאחד. זה לא ישבור אותי – אומרים שהבלגים לא באים אחרי המופע אלא יוצרים קשר במועד מאוחר יותר.

הגשם מתגבר קלות ועינאל וג'רמי מצליחים למרות הכל לעשות מופע מצויין בתנאי מזג האויר הלא קלים. הקהל הבלגי מאופק, לא מרבה לצחוק כמו הקהל הישראלי – אבל מאוד מאוד ממושמע. ביקשתם מחיאות כפיים ונתתם טיפה סיבה – כולם מוחאים כפיים. בסיום המופע של עינאל וג'רמי ניגשים מספר אנשים להודות להם על המופע. אני ממתין בסבלנות לסיום הקשקשת הכייפית של סיום מופע וניגש אליהם. עינאל מחמיאה לי על המופע שלי במקביל למחמאה שלי על המופע המוצלח שלהם. "אני רואה שהגיעו כמה מפיקים בסוף המופע" אני אומר. לא משהו רציני מנסה עינאל להמעיט בחשיבות העניין. אחד שניים אולי.

אה. וגם H.

המחשבות מתחילות להתרוצץ. אני הופעתי באותו מתחם ממש לפניהם. אלי הוא לא בא. שעתיים מאוחר יותר לאחר שהמופע השני בוטל בגלל מזג האויר אנחנו נפגשים עם H בדוכן של עינאל וג'רמי. עינאל מזמינה אותי להצטרף לשיחה עם H ואשתו ובין השורות אני מבין שהם לא היו במופע שלי היום אבל הם מתכננים לבוא לראות אותי למחרת. בזמן ארוחת הערב עינאל וג'רמי לא יושבים איתי כהרגלם, כי הם יושבים עם H עם יומן לבדוק אפשרויות לשיתוף פעולה ראשוני בקיץ הקרוב. החלום שלהם (ושלי) מתגשם אל מול עיניי. מחר ההזדמנות שלי תגיע גם. מעל כתפיי מתנהלת שיחה בין הביטחון לחוסר הביטחון שלי. יהיה מעולה מחר, המזג אויר צפוי להיות מדהים ויהיו המון אנשים בקהל. יהיה מעולה וטוב שהוא מגיע מחר. כך הביטחון אומר. וחוסר הביטחון ממלמל – טוב, אם הוא לא יאהב – לפחות הוא הגיע וקיבלתי הזדמנות. אם הוא יגיע…

לאחר יום ראשון עם מופע מוצלח אני ישן מצויין בלילה. גם שלושת הבירות שקדמו לחזרה למלון עוזרות. מזג האויר ביום השני הוא בדיוק כפי שהבטיחו בתחזית. היום מתחיל מעונן אבל הטמפרטורות עולות לאיטן לאיזור ה-20 מעלות והשמיים אחר הצהריים כחולים ללא ענן. כמויות הקהל ענקיות ולמופע הראשון מגיעים מאות רבות של אנשים. האנרגיות של היום הראשון שהגיעו מהמתח שהייתי שרוי בו לא חוזרות על עצמן, המופע מתחיל רגוע אבל לקראת הסוף נכנס לתלם ומשתפר. H לא בקהל. H גם לא מגיע להגיד שלום אחרי המופע. נשאר עוד מופע אחד. יש עוד סיכוי.

המופע השני מתחיל. השעה 18:15. כמות הקהל קטנה משמעותית בגלל השעה המאוחרת יחסית והעובדה שרוב הקהל כבר ראה כמות של מופעים לאורך היום. בגלל כמות הקהל הקטנה קל לראות ש-H לא בקהל. אני מעביר מבט ארוך על הקהל מדי פעם ופתאום אני רואה שהוא מגיע ונעמד מאחורי הקהל. המופע מוצלח. המתנדבים סבירים סה"כ והקהל מרוצה. לאחר רגע השיא הגדול של אמצע המופע אני עובר לחלק השני של המופע הנבנה בהדרגה לקראת רגע השיא בו אני רוכב עם חד אופן על חבל ומלהטט עם שלושה לפידים.

אני מעביר שוב מבט ארוך על הקהל. הקהל קשוב ומראה סימני שביעות רצון. אף אחד לא הולך באמצע.

כמעט אף אחד. H כבר לא בקהל.

בסרטון הבא תוכלו לראות בצד שמאל למעלה את H עם סוודר סגול עוזב את המופע באמצע.

המופע מסתיים. 45 דקות אינטנסיביות של פרוק ואריזה של הציוד בזמן המופע של עינאל וג'רמי. עוד שעה וחצי של עזרה לפרק את המופע המורכב שלהם ואנחנו בדרך למרכז התרבות הקרוב על מנת לאכול ארוחת ערב לפני הנסיעה הארוכה חזרה לשדה התעופה בפאריס. במעלה המדרגות אני מקווה בתוך תוכי להמנע ממפגש עם H. חוסר הנעימות של מפגש כזה לאחר עזיבתו באמצע המופע… לפחות היתה לך הזדמנות. לפחות הוא הגיע. זה לא אתה. המוצר פשוט לא מתאים לו, זה הכל… משכנע אותי חוסר הביטחון שלי. במעלה מדרגות האדם הראשון מולי הינו H. עם הגב אלי. אנחת רווחה פנימית ואני ממשיך לכיוון חדר האוכל. בדרך אני רואה את אשתו ישובה ומחייכת לעברי. עם אגודל כפלי מעלה היא אומרת שהיה מופע טוב. אני אומר יפה תודה וממשיך בדרכי. הנימוס האירופאי. אם הם היו יכולים להיות רק טיפה יותר ישראלים ולהגיד מה הם באמת חושבים…

אני מניח את דברי בחדר האוכל המשותף וניגש בחזרה לאיזור בו אשתו של H יושבת. כשהיא רואה אותי שוב היא קוראת לי ואומרת את מילות הקסם: "H רוצה לדבר איתך". בבת אחת מתפוגג לו המתח הרב וחיוך ענק עולה על פני. השיחה עם H נהדרת, הם היו במופע ולא יכלו להשאר עד הסוף אבל מאוד נהנו וישמחו לראות איך אפשר לעבוד בקיץ יחדיו. חצי שעה של שיחה ואני חוזר לשולחן ארוחת הערב כשכל כולי חיוך אחד רחב.

12 שעות מאוחר יותר אני על טיסה של איירפרנס בדרך הביתה והמזל לצידי. אני ישוב בשורה 12. יש לי תחושה טובה לגבי העשור הקרוב.

הדרן:

בלי קשר לסיפור האופטימי – עלות הנסיעה לאדם לפסטיבל הינה כ-3000 ש"ח (כרטיסי טיסה, משקל עודף לציוד הם עיקר ההוצאה). כל מי שאני מכיר שהיה בפסטיבל יצא ממנו עם חוסר וודאות וללא שום הופעות סגורות. בחלק גדול מהמקרים זה גם נשאר כך ומיעוט קטן של הסיפורים יכול להחשב סיפור הצלחה. דרושים לפחות 2 הופעות שיצאו מהפסטיבל הזה על מנת להצדיק את ההוצאה. מזג האויר הבעייתי באיפר באפריל יכול להרוס את התנאים הטובים בפסטיבל ולהקטין משמעותית את החשיפה שלכם למפיקים. לעינאל וג'רמי היתה זו הפעם השניה בפסטיבל בדיוק מהסיבה הזו.