הזן של הזמן

יש סיפור מוכר לכל מי שמכיר אותו על מאסטר זן שמילא אקווריום באבנים עד סופו ושאל את תלמידיו אם האקווריום מלא. כשענו לו שכן הוא הוסיף חצץ לאקווריום עד שהתמלא לחלוטין ושאל אותם שוב אם האקווריום מלא. כשענו יחדיו שכן הוסיף חול וכשטעו שוב הוסיף גם מים.
כך גם במופע.

מופע טוב לעולם אינו נעצר.
אט אט מתגלים סדקים בחומה המגדירה את המסלול הקבוע שעובר המופע.
והסדקים האלו הם קטעים חדשים שרוצים להכנס למופע,
רעיונות עבר או המצאות של ההווה.
ומופע טוב נותן לחומות להיסדק ולקטעים חדשים לחלחל אליו.
כי בכל רגע של המופע יש יופי גדול שחבוי בו.
ואם מחפשים מספיק מוצאים את היופי הזה ונותנים לו להגיח אל העולם.

בסוף המופע שלי אני נוסע עם חד אופן על חבל. הכל התחיל כשראיתי בחור בשם פרד נורמל בשנת 2008 עושה את התרגיל הזה בכנס הלהטוטנים הישראלי. זה הבחור:

באותה תקופה המופע שלי נגמר בזה שרכבתי על חד אופן גבוה עם לפידים והבאתי לפני זה 4 גברים שיצרו פירמידה על כסאות (שני הקטעים קטעים קלאסיים ללא ייחוד אמיתי, למעט חתיכת הבד שנתתי להם להחזיק בתור רשת ביטחון). לאחר שנה של אימונים בערך אי שם לקראת 2010 הכנסתי את החבל למופע,

די מהר (אחרי מופע אחד וחצי) הבנתי שלמצוא 12 אנשים כל מופע שיחזיקו את החבל זה לא ריאלי ולמדתי לקשור את החבל בלי להתעלל במתנדבים ונשארתי עם ארבעת המתנדבים ורשת הביטחון.

אני לא זוכר באיזה שלב הוספתי לתחילת הקטע את משחק הכסאות בשני סבבים – הראשון מתחיל בחימום והשני, אחרי שהמתנדבים הבינו מה משחקים מסתיים בניצחונם הטראגי ואני שעולה על החבל, אבל אני מעריך שזה קרה די מהר כי היו לי 4 כסאות והיינו חמישה על הבמה – ככה שזה היה טיפה מתבקש.
אחת הפעמים הראשונות שזכורות לי שהקטע עלה בצורה זו היה בכנס החד אופן הישראלי הראשון שארגנתי ב-2010. אורי וייס שהופיע גם במופע שארגנתי היה מקסים כתמיד ואמר לי שיש לי קטע ליצנות מעולה ביד ושימח אותי מאוד.

וכך, בתחושה שיש לי קלף טוב ביד חשבתי שהאקווריום מלא.

אבל בחלוף השנים חלחלה לי ההבנה שהמופע האמיתי הוא לא הנסיעה על החבל שלי אלא ארבעת המופלאים שקמו מהקהל לשחק איתי ושיש שם סדק בחומת המופע  שדרכו מציצים ארבעה גברים שלא ממצים את הפוטנציאל שלהם על הבמה.
ואז אחרי שנים הגיע ערב אחד שבו דברים התחברו לי בראש. כתבתי על זה כבר כאן:

וכך התווסף לו החצץ.

אני כבר עושה את הריקוד הזה 8 חודשים נכון להיום. והוא שחרר אצלי משהו בחלק הזה של המופע ונתן לי פתח לשחק ולהיות יותר יצירתי ומחובר לתחושות שלי.
זה התחיל בזה שהפכתי להיות מאוד עצוב כשאחד מהמתנדבים לא תפס כיסא ונאלץ לעמוד באזור של העונש. מתוך העצב הזה הגיע הרגע שבתמונה שבו אני מחזיק ידיים עם המתנדב שלידי ("לא ככה, תשלב אצבעות").

זה הלך והחמיר עם המתנדב בצד השני – "שים עלי את הראש אם אתה עצוב".

וזה ממשיך – טיפת חול אחת אחר השניה.

נשאר רק למצוא עוד את המים ואני שם. ואז הראש יחפש סדק אחר.