במעומעם אני זוכר שבעבר הרחוק שני אנשים חכמים מאוד בכל מה שקשור לליצנות, אורי וייס וגילי עיברי, אמרו לי שרק אחרי 50 פעם שעושים קטע אפשר לדעת אם הוא עובד או לא.
במהלך שלושת השנים האחרונות אני לוקח חלק במופע נהדר שנקרא הפסקת אש. המופע עלה בהצלחה מרובה קרוב ל-50 פעם בבארבי בתל אביב – הזדמנות מצויינת לבחון את העניין.
הכל התחיל בהודעת ווטסאפ תמימה.
לפני שהמופע הראשון עלה בכלל עבדו צוות השחקנים ואמני הקרקס במהלך שלושה חודשים על בניית המופע. בשונה מתהליך העבודה על הצגה בתאטרון כאן לא היה מחזה כתוב ובמאי שמגיע לחזרה הראשונה עם חזון ברור – היה מהלך כללי של המופע ושלל רעיונות יפים – אבל רוב הטקסט של המופע לא היה כתוב והדמויות הלוקחות בו חלק היו חצי אפויות.
מה שידעתי זה שהגעתי לקברט על תקן ליצן. היו עוד כל מיני עניינים שנאמרו לי במהלך הדרך על דמותי, חלקם הפכו להיות רלוונטים וחלקם נמוגו להם לאורך הדרך. אני לא זוכר בבירור באיזה שלב התקבלה ההחלטה לא לדבר במהלך המופע – זה יכול להיות קשור לזה שבתחילת החזורת לא היה טקסט בשבילי, או לסיפור של סם וילס הידוע יותר בתור tapeface. סם וילס היה אומן רחוב מצליח מאוד שהמופע שלו, בדומה למופע שלי, היה מלא במלל.
אם אני שולף את הסיפור נכון מהזכרון נאמר לסם וילס פעם לדבר קצת פחות. וכדי להקל עם עצמו להצליח בזה הוא שם לעצמו חתיכת גאפה שחורה (נייר דבק שחור שמשמש בעיקר אנשי הגברה) על הפה ופתר את הבעיה. מזה נוצרה לו דמות ומופע מצליח מאוד. מאוד. היום הוא מופיע בעיקר בווגאס במבנה שהותאם במיוחד לצרכי המופע שלו.
אז ההחלטה לא לדבר התקבלה ויחד איתה גם ההחלטה לעבוד עם מתנדב על הבמה – שזה חלק מהאני מאמין שלי בתור ליצן בשנים האחרונות. מצד אחד יש משהו מאתגר בעבודה עם מתנדב על הבמה ומצד שני העבודה עם מתנדב שזו לו הפעם הראשונה על במה יש בה צדדים שמקלים על הפיכת קטע למצחיק כי ההזדהות של הקהל עם מה שקורה על הבמה גדולה יותר.
נשאר העניין של המיומנות הטכנית. אני מאמין (בינתיים) שבסופו של דבר חייבת להיות לליצן מיומנות טכנית מרשימה. מבין הדברים שאני יודע לעשות הרולה בולה הכי התאימה מבחינה טכנית לבמה של הבארבי.
כשכל זה היה ידוע "כל" מה שנשאר היה למצוא איך לגרום לקהל לצחוק מהשילוב של השלושה – דמות אילמת, מתנדב ורולה בולה. ההחלטה הראשונה היתה להתפשט. הכי קל להתפשט. כל מה שצריך זה את שיר ההתפשטות האולטימטיבי כדי להכניס מבוכה בסיטואציה. ומבוכה שנעשיית נכון מצחיקה.
מה שעוד מצחיק זה לראות אנשים בלחץ. אז נפלה החלטה לשלב את כל הנ"ל יחדיו ולעשות קטע שבו אני בונה את הרולה בולה על מנת לעלות עליה ומתפשט במקביל בגלל שזה המוזיקה שיש. היות ויש מתנדב על הבמה שמוצג בתור טייקון שהגיע לתמוך כלכלית במופע התקבלה החלטה להושיב אותו על כסא ולהפוך אותו לאל הודי שסוגדים לו.
איך עושים אל הודי – קונים חיה, מתנפחת לא יזיק. אז שלחנו מישהו מההפקה לדרום תל אביב ומשני האופציות של החיות שנשלחו בווטסאפ נבחרו הפילים.
נשאר לעשות כוראוגרפיה לקטע שכללה את כל המרכיבים שהוחלט עליהם וכך הגענו בשעה טובה ומוצלחת אל המופע הראשון בידיעה די ברורה שלי שהקטע לא טוב.
אחרי המופעים הראשונים היה די ברור שהקטע לא טוב. שהלחץ לא מאפשר לעשות ליצנות. לחץ זה בסדר – אבל לא כל הזמן. ליצנות צריכה רגעי שקט. אז עברתי לרעיון אחר – לעשות ריקוד עם המתנדב על הבמה עם הפילים לפני שאני עולה על הרולה בולה. ואז במהלך הריקוד המוזיקה תשתנה לשיר של הורדת בגדים – אני אתפשט בלית ברירה ואעלה על הרולה בולה.
במופעים הראשונים היתה להקה שניגנה על הבמה. ניצלתי כמה דקות לפני המופע על מנת לעשות איתם חזרה מהירה – בגדול מנגנים את המוזיקה עד שאני עוצר אותם. ואז מתחילים מהתחלה שוב. ושוב. פשוט להיות קשובים אלי. לאחר שקיבלתי הערות שאני לא בסדר, שאני מבזבז זמן במה והכנות של הנגנים ושאני שוב מגיע להופעה בלי להגיד מראש מה אני רוצה המופע בכל זאת התחיל.
אני לא זוכר בוודאות אם זה היה ממש בפעם הראשונה שעשיתי את הקטע במתכונת החדשה או ממש בסמיכות לכך – אבל המתנדב שבחרתי היה איש מבוגר בשנות ה-60 לחייו, מכובד ומקסים וגם על הדרך טיפה שמנמן. לאחר שעברנו את שלב הריקוד המשותף התחלתי בתהליך ההתפשטות. להפתעתי הוא הצטרף.
לאחר מכן הגיעו עוד כמה עשרות הופעות שבהם דייקתי את המבנה של הקטע. כמעט בכל פעם למדתי משהו מהמתנדב. לפעמים הם לא הסכימו לפתוח כפתור בחולצה והיה גם אחד שהתפשט לחלוטין (ונשאר עם מגבת שתכסה. למדתי להיות מצחיק עם אלו שמורידים בגדים ואלו שלא. למדתי להיות מצחיק עם אלו שמבינים את תנועות הריקוד מהר ואלו שלאט. ובכל מופע אני לומד עוד משהו חדש.
לקח פחות מ-10 הופעות לפצח את המבנה הנכון של הקטע. ואז בכל הופעה נוספת אני מבין עוד קטעים קטנים בתוך המבנה. ואחרי כ-50 מופעים אני מרגיש טוב עם הקטע.
מי יודע מה יהיה בעוד 50?
ולסיום – כך זה נראה כיום (הכי מצחיק על מסך שלם באיכות גבוהה):
המופע שלי הוא תהליך בלתי נפסק של שיוף ושיפור. הנה משהו שכתבתי על היווצרות קטעים חדשים במופע שלי. פוסט עם תמונות וסרטונים!
יש סיפור מוכר לכל מי שמכיר אותו על מאסטר זן שמילא אקווריום באבנים עד סופו ושאל את תלמידיו אם האקווריום מלא. כשענו לו שכן הוא הוסיף חצץ לאקווריום עד שהתמלא לחלוטין ושאל אותם שוב אם האקווריום מלא. כשענו יחדיו שכן הוסיף חול וכשטעו שוב הוסיף גם מים.
כך גם במופע.
מופע טוב לעולם אינו נעצר.
אט אט מתגלים סדקים בחומה המגדירה את המסלול הקבוע שעובר המופע.
והסדקים האלו הם קטעים חדשים שרוצים להכנס למופע,
רעיונות עבר או המצאות של ההווה.
ומופע טוב נותן לחומות להיסדק ולקטעים חדשים לחלחל אליו.
כי בכל רגע של המופע יש יופי גדול שחבוי בו.
ואם מחפשים מספיק מוצאים את היופי הזה ונותנים לו להגיח אל העולם.
בסוף המופע שלי אני נוסע עם חד אופן על חבל. הכל התחיל כשראיתי בחור בשם פרד נורמל בשנת 2008 עושה את התרגיל הזה בכנס הלהטוטנים הישראלי. זה הבחור:
באותה תקופה המופע שלי נגמר בזה שרכבתי על חד אופן גבוה עם לפידים והבאתי לפני זה 4 גברים שיצרו פירמידה על כסאות (שני הקטעים קטעים קלאסיים ללא ייחוד אמיתי, למעט חתיכת הבד שנתתי להם להחזיק בתור רשת ביטחון). לאחר שנה של אימונים בערך אי שם לקראת 2010 הכנסתי את החבל למופע,
נמל תל אביב. אי שם ב-2010.
די מהר (אחרי מופע אחד וחצי) הבנתי שלמצוא 12 אנשים כל מופע שיחזיקו את החבל זה לא ריאלי ולמדתי לקשור את החבל בלי להתעלל במתנדבים ונשארתי עם ארבעת המתנדבים ורשת הביטחון.
אני לא זוכר באיזה שלב הוספתי לתחילת הקטע את משחק הכסאות בשני סבבים – הראשון מתחיל בחימום והשני, אחרי שהמתנדבים הבינו מה משחקים מסתיים בניצחונם הטראגי ואני שעולה על החבל, אבל אני מעריך שזה קרה די מהר כי היו לי 4 כסאות והיינו חמישה על הבמה – ככה שזה היה טיפה מתבקש.
אחת הפעמים הראשונות שזכורות לי שהקטע עלה בצורה זו היה בכנס החד אופן הישראלי הראשון שארגנתי ב-2010. אורי וייס שהופיע גם במופע שארגנתי היה מקסים כתמיד ואמר לי שיש לי קטע ליצנות מעולה ביד ושימח אותי מאוד.
וכך, בתחושה שיש לי קלף טוב ביד חשבתי שהאקווריום מלא.
אבל בחלוף השנים חלחלה לי ההבנה שהמופע האמיתי הוא לא הנסיעה על החבל שלי אלא ארבעת המופלאים שקמו מהקהל לשחק איתי ושיש שם סדק בחומת המופע שדרכו מציצים ארבעה גברים שלא ממצים את הפוטנציאל שלהם על הבמה.
ואז אחרי שנים הגיע ערב אחד שבו דברים התחברו לי בראש. כתבתי על זה כבר כאן:
במשך תקופה של כמה שנים היה לי קטע במופע שבו אני מביא 4 מתנדבים, מושיב אותם על כיסאות, שואל אותם לשמם (ומיד שוכח) ואז משחק איתם משחק הכסאות כשהמטרה הסופית היא להביא אותם למצב שהם שוכבים על הכיסאות האחד על השני ומחזיקים בידים בינהם רשת (רשת ביטחון לחבל) ואז אני מוציא להם את הכיסאות כדי לעלות על החבל.
עם השנים זה הלך והתפתח, בדיחות הגיחו ושוב נעלמו (היום אני אוהב אחרי שאני שואל אותם לשמם להושיב אותם לפי סדר הא-ב (מופע חינוכי, יש ילדים בקהל) שזה תמיד קרקע פוריה לקטעים בלתי צפויים ומצחיקים.
אבל היה תמיד חסר לי משהו בקטע. בכל זאת – אנחנו 5 גברים יפים על הבמה – בטוח אפשר לעשות עם זה משהו נוסף.
לפני כמה שנים חשבתי על רעיון שנעשה קטע מוזיקלי של להקת בנים – ואז שכחתי מזה.
לפני כמה שבועות ישבתי בלילה לפני הופעה בנמל תל אביב וערכתי מעט את המוזיקה של המופע. תוך כדי שיטוט ביוטיוב החלפתי על הדרך חצי מהמוזיקה של המופע וכששמעתי את הקטע המוזיקלי שתשמעו בוידאו עלה בעיני רוחי ריקוד טפשי שאנחנו מבצעים יחדיו (שמבוסס על ריקוד טפשי עם פילים שאני עושה עם מתנדב בבורדל טוטאל, למי שלא ראה את המופע הנהדר ההוא).
במופע עצמו לא ידעתי מה יקרה – האם המתנדבים ישתפו פעולה או לא, האם הרעיון מצחיק או סתם יהיה מביך לכולם.
אבל כפי שניתן לראות (זה המופע שעשיתי שבוע אחר כך, הפעם השניייה שאני עושה את הקטע) זה עובד יופי, יחסית לזה שזה קטע בחיתוליו.
עכשיו כמו כל דבר, צריך לעשות את זה 50 פעם לפחות ותוך כדי למצוא יותר ויותר קטעים קומיים בתוך זה. חלק מהבדיחות החדשות יגיעו מתובנות שיהיו לי אחרי כל מופע וחלק יגיעו מהמתנדבים עצמם שיעשו משהו שארצה שיקרה בכל מופע.
גילי עברי, ליצן נפלא שאני מאוד אוהב, אומר בסוף המופע שלו (שבו הוא משתמש המון במתנדבים מהקהל) שהקטע איננו לעשות צחוק מאנשים, אלא לתת להם הזדמנות להיות לרגע ליצנים ולחוות את היופי שטמון בזה. אני לומד הרבה מחברי למקצוע, ולא פחות משותפי למופע.
אני כבר עושה את הריקוד הזה 8 חודשים נכון להיום. והוא שחרר אצלי משהו בחלק הזה של המופע ונתן לי פתח לשחק ולהיות יותר יצירתי ומחובר לתחושות שלי.
זה התחיל בזה שהפכתי להיות מאוד עצוב כשאחד מהמתנדבים לא תפס כיסא ונאלץ לעמוד באזור של העונש. מתוך העצב הזה הגיע הרגע שבתמונה שבו אני מחזיק ידיים עם המתנדב שלידי ("לא ככה, תשלב אצבעות").
זה הלך והחמיר עם המתנדב בצד השני – "שים עלי את הראש אם אתה עצוב".
וזה ממשיך – טיפת חול אחת אחר השניה.
נשאר רק למצוא עוד את המים ואני שם. ואז הראש יחפש סדק אחר.
